משחר ההיסטוריה מגיפות הניעו שינויים חברתיים ופוליטיים בהיותן כמפץ גדול. מגיפת הקורונה הביאה לפתחנו הרופאות/ים התמודדות מקצועית, אנושית ואתית חסרת תקדים. מקצוע הרפואה הוא מקצוע חופשי המושתת על מחקר מדעי, חשיבה קלינית וחמלה. זה שנה וחצי שהאוטונומיה היחסית לה אנו מורגלים הוחלפה בהנחיות מפורטות ומדוקדקות שרשויות הבריאות בארץ ובעולם מנחות אותנו ואת הציבור בכל מה שקשור בקורונה: החל מהגדרות חדשות של "מאומת", "חולה פעיל", מהו חולה קשה ועוד, עבור באבחון ובדיקות המעבדה, הטיפול המונע, עטיית מסיכות, בידוד והגבלות תנועה והתנהגות.
לקהילה הרפואית, הנתונה בעצמה תחת לחץ ועומס עצומים, נוח בשעת חירום להישען על הנחיות ברורות, שהצורך בהן בעיתות כאלה מובן. אולם, ככל שנוקף הזמן הולך ומתחוור למי שעוקב באופן ביקורתי, כפי שחונכנו, אחרי גוף המחקר הגולמי, שההנחיות של הרשויות בחלקן אינן מבוססות עובדות וכי הצעדים שננקטו במטרה לבלום את המגיפה אינם יעילים ונזקיהם, לא רק הכלכליים אלא גם הבריאותיים, אף עולים על תועלותיהם. כך הסגרים והגבלות התנועה, כך סגירת מערכת החינוך נגד נגיף שאינו פוגע בילדים, כך עטיית מסיכות נגד נגיף שמדבק באירוסול ולא רק טיפתית, כך בדיקות ובידודים נגד מחולל נשימתי ש"קטיעת שרשרת ההדבקה" בו היא אשליה.
לעתים נדמה כי ב-2020 הומצאה רפואה חדשה, שנטלה מאיתנו את שיקול הדעת הקליני ושלחה אותנו לבדוק המונים אסימפטומטים בבדיקת מעבדה רגישה שאינה מיועדת לסיקור כדי להגדיר מושג בלתי מוכר לרפואה: "חולה מאומת" א-תסמיני.
מדינת ישראל החליטה על מתן מנה שלישית למדוכאי חיסון ללא בסיס מחקרי, ללא פרוטוקול מחקרי והסכמה מודעת, ועל הפעלת אמצעי כפייה בדמות תווים והגבלות כדי ללחוץ על הציבור להתחסן
במטרה למגר את הפנדמיה פותח חיסון חדש שקיבל היתר שימוש בחירום, למרות שהמחקר אודותיו טרם הושלם. חיסון המבוגרים אשר בסיכון למחלת קורונה קשה תרם רבות להורדת התחלואה הקשה והתמותה, אבל חלק ממדינות העולם ובהן ישראל החליטו לעשות בחיסון שימוש גם בבני 12-15, שאינם רגישים לנגיף הקורונה ושהמידע המחקרי על השימוש בחיסון בקרבם מוגבל.
לא זו אף זו, מדינת ישראל החליטה על מתן מנה שלישית למדוכאי חיסון ללא בסיס מחקרי ובלי פרוטוקול מחקרי והסכמה מודעת, ולהפעיל אמצעי כפייה בדמות תווים והגבלות כדי ללחוץ על הציבור להתחסן.
ראש הממשלה התבטא באגרסיביות נגד "סרבני החיסונים" שעה שהחיסון, טיפול רפואי המוגדר עדיין נסיוני, אינו חובה. כל זאת בחסות הסכם עם יצרן, שחלקו הגדול מוסתר מהציבור. במדינת ישראל הצעירה התמותה העודפת בשנת 2020 עמדה על 6.5%, לעומת שוודיה המבוגרת, בה עמדה על 1.5% בלי סגרים ומסיכות. זו אינה הצלחה גדולה.
ניירות עמדה המצדיקים את הקו הממשלתי הונפקו במהירות על ידי איגודים מקצועיים, אך כאשר יורדים לעומקם מתברר כי הבסיס העובדתי עליו הם מונחים רעוע למדי
כל הנ"ל מעוררים שאלות מקצועיות ואתיות שעל הקהילה הרפואית לתת את הדעת עליהן, לברר אותן ולנקוט עמדה. הקו הרשמי והנרטיב של המגיפה נקבע על ידי משרד הבריאות הגם שהוא קיצוני, ודעות שונות הקרובות יותר למיינסטרים של הרפואה, הרפואה של "ראשית לכל אל תזיק", EBM ושיקול הדעת הקליני, אינן באות לידי ביטוי.
ניירות עמדה המצדיקים את הקו הממשלתי הונפקו במהירות על ידי איגודים מקצועיים, אך כאשר יורדים לעומקם מתברר כי הבסיס העובדתי עליו הם מונחים רעוע למדי. התחזיות החשובות להערכת הסיכונים שעליהן מתבססת ממשלת ישראל בקבלת ההחלטות ניתנות על ידי פיזיקאים, גם לאחר שכולן הופרכו ("עשרות אלפי מתים").
הגדרת בריאות במובנה הרחב, מצב של רווחה גופנית, נפשית וחברתית ולא רק היעדר מחלה, נדמה שנשכחה מלב בסערת המאבק בנגיף ששיעור התמותה הכולל ממנו כ-0.2% - לא המחלה הקטלנית ביותר. למרבה הצער, השיח המקצועי שהוא מאושיות הפרופסיה, הושתק בימי הקורונה.
לנו, הקהילה הרפואית, יש אחריות, זכויות וחובות בחברה. אחריותנו למטופלינו ולבריאות הציבור מחייבת אותנו לא רק למאמץ הכביר שבעשייה הרפואית בה עמדנו בכבוד, אלא גם למעורבות, לשאילת שאלות, להטלת ספק ולנקיטת עמדה. האתיקה הרפואית מחייבת אותנו גם בימי פנדמיה, ואולי במיוחד בימי פנדמיה.
אמירה של מנהיג שציבור שלם הינו "סרבן" של טיפול רפואי אינה יכולה לעבור מבלי שהקהילה המקצועית תתיחס אליה ברמה האתית. הייתכן שוויתרנו בקלות רבה מדי על שיקול הדעת הקליני, על הדיון הפתוח, על אמות מידה מקצועיות ועל חובת הזהירות? הייתכן שויתרנו, אנחנו שעמדנו בחזית הטיפול בחולים, בקלות רבה מדי על מה שמגיע לנו מהנהגת מערכת הבריאות?
כאשר יתברר הנרטיב השגוי של המגיפה שהיכה פה שורש על ידי הרשויות, הציבור לא יסלח לנו על שעמדנו מנגד ולא דרשנו במפגיע דיון, שקיפות, הוכחות מדעיות ואת שינוי הגישה
יש מה לעשות ובמה להשקיע בתבונה את סכומי העתק, כגון בהגנה טובה יותר על הקשישים הפגיעים לקורונה ובחיזוק אמיתי שלנו: בתוספת יכולות טיפול נמרץ, בהקמת מערך לאשפוז בית ובטיפול בשחיקת צוותי הרפואה.
ככל שהקו הרשמי מעורר יותר ויותר תהיות, איננו יכולים להרשות לעצמנו לעמוד מנגד ולמלא הנחיות כלשונן וככתבן רק כי כך נקבע על ידי הרשויות. כאשר יתברר הנרטיב השגוי של המגיפה שהיכה פה שורש על ידי הרשויות, הציבור לא יסלח לנו אנשי המקצוע על שעמדנו מנגד ולא דרשנו במפגיע דיון, שקיפות, הוכחות מדעיות ואת שינוי הגישה. זו העת שלנו להתעורר.
הכותב הוא רופא משפחה עצמאי, מומחה ברפואה פנימית ובמינהל רפואי; מרצה בתכנית לניהול מצבי חירום ואסון באוניברסיטת תל אביב; כיהן כסגן מנהל בית חולים, כרופא מחוזי וכמנהל מחוז ומנהל אגף בקופות חולים