לנצח את הקורונה זה ללמוד לחיות איתה. זה המסר המרכזי שמשרד הבריאות צריך להדהד עכשיו בציבור. אסור לטעת בציבור אשליות ותחושה שעוד שנייה מגיע החיסון ופתאום, ברגע אחד, הכל יהיה מאחורינו.
גם בתרחיש האופטימי ביותר של אישור FDA לחיסון אפקטיבי עוד השנה (2020), הקורונה תמשיך להשפיע על שגרת חיינו עוד חודשים ארוכים, עמוק לתוך 2021. לכן, עוד אל תמהרו לפתוח את השמפניה ולצאת בריקודי מעגלים ברחובות. כי דווקא חגיגות והתקהלויות אלו, ככל שיתקיימו, עלולות להוות תשתית לגל התחלואה העוצמתי ביותר שתחווה המדינה.
בדומה להרבה מלחמות התשה, נראה כי ההתמודדות הממושכת עם הקורונה שחקה עד דק את החוסן הלאומי, תוך שהיא גובה קורבנות בנפש ובכלכלה. כיום, עשרה חודשים מיום שהקורונה פרצה לחיינו, הציבור מותש, שבור כלכלית ובעיקר מיואש. זהו ציבור שחווה גלים של תחלואה ולופ של הגבלות משמעותיות, כשהדבר הקשה ביותר הוא שאף אחד לא באמת רואה את הסוף.
פנינו לעוד חודשים ארוכים של שגרת חיים לצד הקורונה ולכן חשוב שמשרד הבריאות יעביר לציבור מסר של המשך הקפדה על סגנון חיים זהיר גם אחרי שיימצא החיסון
מכאן, החשש האמיתי הוא שהכרזה על מציאת חיסון אי שם מעבר לים – בין שמדובר בהכרזה פוליטית או הכרזה מדעית – עלולה להוביל לאופוריה. תחושת ניצחון וסיום מאבק שתתורגם כמעט מיידית לפורקן ציבורי ופריצת כל המגבלות. אלה בדיוק התנאים שבהם הווירוס משגשג, מתפשט ומכה.
עם זאת, חשוב לזכור כי "היום שאחרי ההכרזה" הוא בהכרח לא "היום שאחרי המגיפה". נכון, ההבנה שגם ביום שאחרי ההכרזה על החיסון המציאות לא באמת תשתנה היא כואבת ומתסכלת, אך מתוך שקיפות ואחריות לאומית, חשוב שמשרד הבריאות יעשה עם הציבור תיאום ציפיות אמיתי. המסר שצריך לחלחל הוא, בין היתר, חשיבות המשך הקפדה על סגנון חיים זהיר גם אחרי שיימצא החיסון, כי מבחינה מעשית, פנינו לעוד חודשים ארוכים של שגרת חיים לצד וירוס קורונה.
חוק חובת חיסון? הפקעת זכויות האדם על גופו
עשרות שנים שביסוד סוגיית החיסונים מתקיים דיון אודות המתח שבין הגנה על זכויות הפרט (אוטונומיה של הפרט/ אוטונומיה משפחתית) לבין שמירה על טובת הציבור ובריאותו. מתח שנובע, בין היתר, מהחשש כי במצבים מסוימים החלטתו של הפרט הבודד (שפועל בהתאם לאינטרס אישי) עלולה להשפיע לשלילה על הקבוצה שבה הוא חי, תוך יצירה או הגברה של סיכון שלום הציבור ובריאותו.
בשבוע האחרון, על רקע פרסומים על התקדמות בפיתוח חיסונים, החל להתעורר שיח מקצועי וציבורי סוער בשאלת חובת חיסון – כן או לא. שאלה שעודנה תאורטית נוכח העובדה שטרם אושר חיסון יעיל ובטוח, וסביר שגם בעתיד, כשיהיה חיסון שכזה, הסיכוי לחיסון בכפייה נמוך עד מאוד.
חיסונים אינם מקשה אחת, ולכן יש לקיים אבחנה דיונית בין סוגים שונים של חיסונים. לא דין חיסון נגד חצבת כדין חיסון נגד וירוס הפפילומה (HPV) או כדין חיסון עתידי כנגד נגיף הקורונה
עם זאת, כבר עתה ניתן לומר בצורה בהירה וחדה, גם כשיהיה חיסון נגד ה-Covid-19, חקיקה שתטיל חובת חיסון בכפייה היא חקיקה שאיננה ישימה, איננה אכיפה ובעיקר היא לא נכונה מקצועית, בריאותית, אתית ומשפטית.
שימוש באמצעים של חקיקה במטרה לכפות על הציבור להתחסן עלול לפגוע אנושות במרקם היחסים העדין שבין הציבור ובין הממסד הרפואי, פגיעה שתחרוג הרבה מעבר לסוגיית הקורונה. אז רגע לפני שמפקיעים את זכויות האדם על גופו ובטרם מי מקובעי המדיניות בממשלה או בכנסת מתנדבים לקפוץ ראש לעימות חזיתי מיותר עם הציבור, ראוי כבר לזכור מספר דברים:
- ביסוד המפגש הרפואי ניצב עקרון האוטונומיה של הפרט. עקרון לפיו "זכותו של כל פרט להחליט על מעשיו ומאווייו בהתאם לבחירותיו, ולפעול בהתאם לבחירות אלה... מזכות זו משתמע, בין השאר, כי לכל אדם חירות מפני התערבות בגופו ללא הסכמתו... אין לבצע פרוצדורה רפואית בגופו של אדם אם לא ניתנה לכך הסכמתו המודעת..." (ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים כרמל). עיקרון יסוד שמעוגן בחוק זכויות החולה, התשנ"ו – 1996, חוק שמגן על זכותו אדם לקבל את ההחלטות שנוגעות לטיפול הרפואי בו בהתאם לבחירותיו, רצונותיו, אמונותיו והשקפותיו. בכלל זאת, גם הזכות להתחסן או שלא להתחסן.
- התופעה של התנגדות לחיסונים אינה ייחודית לישראל, ובוודאי שהיא איננה ייחודית לסוגיית הקורונה. במשך עשרות שנים אנשים פרטיים ו/או קבוצות וזרמים בחברה התנגדו לחיסונים בעוצמות שונות (לפעמים רק לסוג מסוים של חיסון) ומטעמים מגוונים ובהם: נימוקים אידיאולוגים, תיאולוגיים, חוסר אמון בממסד או חוסר אמון ביעילות החיסונים.
- במדינת ישראל שיעור כיסוי חיסוני שגרה הוא מהגבוהים בעולם. חיסונים אלה ניתנים במסגרת מרפאות האם והילד (טיפת חלב) ובבתי הספר (שירותי בריאות התלמיד). המציאות מלמדת כי נכון להיום, ולמרות שיש בישראל קבוצות מוגדרות שמתנגדות לחיסונים, רוב הציבור מתחסן ומחסן את ילדיו בחיסוני השגרה המומלצים על ידי משרד הבריאות ללא כפייה. שיעור התחסנות גבוה שמושג באמצעות כלים של הסברה והנגשה, הן ברכיב המימון (על ידי המדינה) והן הנגשה פיזית (הגעה למוסדות החינוך שבהם מצויים התלמידים).
- חיסונים אינם מקשה אחת, ולכן יש לקיים אבחנה דיונית בין סוגים שונים של חיסונים. לא דין חיסון נגד חצבת כדין חיסון נגד וירוס הפפילומה (HPV) או כדין חיסון עתידי כנגד נגיף ה-Covid-19. כל אחד מסוגי החיסונים מגלם התייחסות רפואית, משפטית ואתית שונה.
- חלק מהחברות שמפתחות את החיסון עושות שימוש בטכנולוגיות חדשניות שטרם נרכש ניסיון לגביהן וטרם ברורות ההשלכות וההשפעות לאורך זמן. מכאן שגם מבחינה משפטית וגם מבחינה אתית קשה יהיה להצדיק חובת חיסון, כזו שסנקציה עונשית בצידה.
לסיום, נוכח ניסיון עבר, חשוב להפנים כי דרך המלך להשגת שיתוף פעולה מצד הציבור בסוגיות של בריאות בכלל, ובריאות הציבור בפרט, עוברת בכלים של הסברה, חיזוק אמון בממסד הרפואי ושימוש אחראי ומדויק בתמריצים עקיפים. בעידן המודרני, רק הליכה במתווה הזה היא שצפויה להוביל בעתיד להיענות גבוהה בקרב הציבור להתחסן נגד Covid-19 וכפועל יוצא להשיג שיעור כיסוי חיסוני אפקטיבי.
הכותב הוא מומחה למשפט רפואי; מרצה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב ובפקולטות למשפטים, חבר הוועדה לחיזוק הרפואה הציבורית (ועדת גרמן)